ברוך בואך לחלון "סיפורי תלמידים מטופלים"
כרגע נמצאים בחלון זה שני סיפורים מרתקים על דרך למידה ב"שיטת אלכסנדר" שעשו שני תלמידים מטופלים שלנו. שניהם שונים בתכלית השינוי אחד מהשני,
שיטת אלכסנדר - שיעור עם אבי מתוך כתבה בירחון חיים חדשים
ואפשר להבחין איך "שיטת אלכסנדר" עוזרת לשניהם – לכל אחד עם הבעיה שלו. הסיפורים הם לא קצרים, אבל שווה לקרוא אותם, כדי להבין במה מדובר.
להבא נכתוב סיפורים יותר קצרים – אבל כל מי שעדיין לא קרא את שני הסיפורים הראשונים: "סיפורו של גב שבור" ו"ילד מתוק שלי" – מוזמן לקרוא גם אותם.
מבטיחים לכם שיהיה לכם מעניין.
סיפורו של גב שבור
הוא הגיע אלינו, כשהיה כבר על סף הייאוש ולאחר שטופל אצל מיטב המומחים – הקונבנציונליים ושאינם קונבנציונליים – ; אחרי שלושה ניתוחים בגב התחתון: כריתות דיסק, עקב פריצת דיסק ואף קיבוע בחוליות עמוד השדרה. מכור למשככי כאבים, החזקים ביותר. כבר ניסה הרבה שיטות אלטרנטיביות. שום דבר לא עזר.
דני בחור יפה, גבוה, חתיך כבן 30, נשוי ואב לשניים, מנכ"ל של מפעל גדול הגיע למסקנה שהוא הולך להיות נכה כל חייו והתחיל לנהל את המפעל מהמיטה בביתו.
הוא הגיע אלי דרך תלמידה שלי, וכשנפגשנו נראה היה לי שזה מקרה מתאים לעבודה משותפת ביני לבין עודד, והזמנתי אותו. ואכן היה זה רעיון גדול.
עודד ואני עובדים בשיטת אלכסנדר בוריאציות שונות, כל אחד והסגנון המיוחד לו. (הרחבה על נושא הסגנונות תבוא באחד הפוסטים הבאים), ולכל אחד מאתנו יש תלמידים שמתאימים לו.
אבל יש אנשים שהשילוב בין שני הסגנונות האלה (כלומר בין עודד וביני) עושה נסים. אבל לא נקדים את המאוחר.
הדבר הראשון שהבאנו לידיעתו של דני היה, שהתקופה, שבה חשב, שמישהו יכול לרפא אותו – נגמרה. מעתה ואילך – הוא שותף מלא לתהליך ההחלמה שלו. אם לא ישתתף – אנחנו לא נוכל לעשות זאת במקומו.
כאן המקום להביא לידיעתכם, קוראינו המעוניינים, שני עקרונות יסוד בשיטת אלכסנדר:
א. בשיטת אלכסנדר, המטופל – התלמיד, הוא שותף מלא בריפוי של עצמו. הוא מקבל כלים ולומד חוקים לגבי ההתנהלות שלו בחיים, ולומד לקחת אחריות לחייו ולבריאותו.
ב. בשיטת אלכסנדר לא מלמדים מה לעשות, אלא איך לעשות נכון את מה שעושים. הנחת היסוד כאן היא – אם האדם עושה כל פעולה שהיא, נכון ועל פי חוק, הוא מונע מצבים של שחיקה, של לחץ פיזי ושל מתח נפשי, שהם אלה שגורמים לכאבים – ואז לא יגרום לעצמו כאבים. או במילים אחרות – לא יהיו לו כאבים והוא יבריא.
ונחזור לדני. הרעיון שהוא אמור להיות שותף מלא בריפוי של עצמו, מצא חן בעיניו, והוא החליט לעבוד איתנו. הקושי הראשון בעבודה הסתמן מייד בהתחלה. דני הוא בחור מוכשר, חכם ומצליח בחיים. לפי הבנתו באותו זמן, ולפי השאלות ששאל אותנו, היה ברור לו שתהליך הלימוד ייקח זמן קצר. הוא לומד מהר… הוא צריך להבריא מהר…. בקיצור –צריך לעבוד עם סטופר כדי להשיג את המטרה לא חשוב איך.
כאן דני לא הביא בחשבון שני נושאים חשובים בשיטת אלכסנדר:
- בלימוד השיטה – הזמן מקבל משמעות אחרת מהרגיל. קוצר רוח, חוסר סבלנות הם גורמים מעכבים, מכיוון שהם חלק נכבד ממערכת ההרגלים ולכן כל דבר שנעשה מתוך קוצר רוח וחוסר סבלנות רק יגביר ויחזק את הכאבים.
- בשיטת אלכסנדר צריך לוותר על הישגיות. אלכסנדר קרא לנושא זה –
end-gaining (השגת התוצאה). אם דני יהיה עסוק בתוצאה, כלומר: באמביציה להצליח. הוא לא יהיה פנוי לדרך שבה הוא מבצע את פעולות היומיום שלו. עליו היה ללמוד, שהאפשרות לעזוב את המטרה ולפנות תשומת לב לתנאים ולאמצעים המאפשרים את השגת המטרה – תיתן לו הזדמנות להשיג אותה, אפילו יותר מהר.
הבעיה של דני, שהיא הבעיה של כולנו, הייתה, שלעשות את פעולות היומיום שלנו מתוך אמביציה להצליח, מביאה את כולנו לפעול מתוך ההרגל. ולא פעם הכאבים שלנו נגרמים כתוצאה מפעולות הרגליות. כדי שלא יכאב לו, דני חייב היה להבין ולהבחין, שהדרך בה הוא מתנועע: קם, יושב, הולך, עומד – היא זאת הגורמת לו לכאבים, והעובדה שהוא לא מבחין איך הוא עושה כל זאת, מביאה אותו לכך, שבשלב זה כל פעולה יומיומית מכאיבה לו, והכאב המתמשך, האינסופי הזה – הוא זה שמתסכל אותו וגורם לו להרגשת הייאוש, שאין מוצא.
במקביל ל"הכרה בכוחו של ההרגל", דני היה חייב ללמוד את "הנחיית הכיוונים" (ראה הסבר מפורט על 2 עקרונות אלה באחד הפוסטים הקרובים).
וכך התחלנו לעבוד. שלוש פעמים בשבוע. בהתחלה אפילו לא דיברנו על להוריד משככי כאבים, למרות שהיה ברור לשלושתנו, שיש לשאוף להפסקת ההתמכרות הזאת.
לא עבר זמן רב וגילינו שמעבר לכאבים החזקים שהרגיש, ולהתמכרות למשככים שכבר לא ממש עזרו, מסתתרים פחדים גדולים שגורמים לחוסר נשימה, וכשחיפשנו עוד קצת – הגענו לתקופה בילדות, שבה גדל דני בבת אחת. הגדילה הייתה מלווה בכאבים נוראים, שטופלו במשככי כאבים. אחרי בירורים נוספים – הבנו, שהטיפול שהוא קיבל לא ענה על הבעיה שהתעוררה אצלו, אלא השתיקה אותה. ואכן דני "כאילו" התגבר על הבעיה וגדל, לכאורה, בריא ושלם, שיחק כדורסל, כיאה לבחור גבוה כמוהו, שירת בצבא, התחתן עם אישה יפה ונולדו להם שני ילדים. הוא נתמנה למנכ"ל המפעל המשפחתי שלהם, והכול התנהל על הצד המוצלח של החיים.
עד גיל 27, שאז המערכת הפסיכו- פיזית התחילה לגבות את החוב על ה"טיפול" שלא טיפל, אלא הסתיר וכיסה והשתיק את הבעיות, שהתעוררו בעבר.
המשך השיעור בשיטת אלכסנדר עם אבי
שיטת אלכסנדר מבוססת על לימוד – בעזרת מגע יד המנחה את הגוף לכיוונים הנכונים לו עפ"י חוק, ובעזרת הסברים מילוליים הבאים בתיאום מלא עם מגע היד.
כדי לאפשר לדני להיות שותף מלא ופעיל בהחלמתו (אי אפשר להיעזר בשיטת אלכסנדר בלי שיתוף זה), היינו חייבים ביחד לגלות, מה באמת מפריע לו להחלים.
כל מה ששאלנו, וניסינו ודיברנו היה בהסכמת כולנו. בתחילת התהליך, דני התקשה להאמין האמין בדרך העבודה שלנו והטיל ספק באמיתותו של התהליך.
לפעמים היה אומר: "אני לא יכול", "זה לא יכול להיות". "אני לא מאמין" ועוד אמרות כנף כגון אלה. אבל אנחנו האמנו, ידענו מה אנחנו עושים וגם חשנו שהאינטליגנציה האמיתית, שדני נולד איתה, מתחילה להתעורר מחדש ומזכירה לו איך מתנהלים נכון מבלי לגרום לכאבים ולנזקים.
(אגב, כל בני האדם נולדו עם אינטליגנציה גבוהה,אבל מסיבות אלה ואחרות הם לא יודעים את זה ולא מאמינים שהם יכולים).
התהליך התחיל לשאת פירות. דני הרגיש יותר טוב. פחות כאבים. המינון של המשככים ירד וירד עד שנעלם. ניהול המפעל מהמיטה פסק, ודני חזר לעבודה מסודרת, כל פעם יותר ויותר שעות. גם הייאוש פינה את עצמו וכל המצב הוטב. אבל אז התגלה פן נוסף באופיו של דני.
ברגע שהרגיש טוב – התרחק מניהול וארגון הגוף והפסיק לעבוד על עצמו, בטענה שהוא כבר "מרגיש טוב". אבל אז נכנסו להם בשקט ההרגלים הישנים, והכאבים חזרו. זאת הייתה תקופה של קוצר רוח וחוסר סבלנות ו –end-gaining כלומר: אני צריך תוצאות, שאוכל לשמור עליהן. אבל גם תקופה זאת עברה.
היום דני ממשיך, עדיין לבוא אלינו, אבל בחייו היומיומיים הוא עצמאי, חופשי מכאבים, מבין, שיש עוד שלב שעליו ללמוד, כדי שהתוצאות יתמידו ותהליך ההחלמה יוכל להתבסס. עליו לשנות גם את צורת החשיבה שלו וליישם את כל מה שלמד אצלנו, עד עכשיו, בחיי היום יום. הוא לומד יותר ויותר לסמוך על עצמו.
כאן אנחנו רוצים להזכיר לכם, שדני הוא אדם גדול, תרתי משמע, גם בגוף וגם באינטליגנציה. הרבה זמן לקח לו ללמוד שהוא באמת גבוה. התפישה שלו את עצמו מבפנים הייתה של אדם קטן קומה.
בעצם יש לו אימפריה ממשית לנהל, כמו את המפעל שלו. לקח לו זמן לקבל את העובדה הזאת ולהסכים שהמרחק בין שתי הזרועות שלו הוא 50 ס"מ ולא 30, אבל היום הוא מסכים כבר להיות מלך.
לסיום חשוב לנו לומר לכם שעם כל אדם שבא אלינו אנחנו עובדים בהתייחסות לעצמו. בהתייחסות לבעיות הפיסיות, שבגללן הוא בא; במידה ויש איזה שהוא קשר רגשי ושכלי לבעיות הגופניות ולכאבים המציקים, אנחנו לוקחים קשר זה בחשבון. הכול מתוך שיתוף פעולה מלא עם המטופל – התלמיד, ובהסכמתו. והולכים איתו עד כמה שמתאים לו.
ילד מתוק שלי
הסיפור מתחיל לפני כמה שנים. לא מזמן גמרתי את הלימודים בביה"ס למורים לשיטת אלכסנדר. באותה תקופה גרתי ועבדתי בסביבות ירושלים. לפרנסתי לימדתי פסנתר, כשאני מנסה להשיג תלמידים לשיטת אלכסנדר.
יום אחד פנתה אלי אישה, שהכרתי בלימודים, ומספרת לי על ילד בן 5, תסמונת דאון עם קווים אוטיסטים, מוזיקלי מאוד, שהוריו מחפשים מישהו שיעבוד איתו במוזיקה.
והיא, האישה הזאת, חושבת שאני יכולה להתאים כי אני גם מלמדת פסנתר וגם, כמורה לשיטת אלכסנדר, אוכל להביא הרבה תועלת במקרה כזה.
זה נשמע לי כאתגר לא פשוט וכדי לא להתבלבל חשבתי לעצמי, שלאור ניסיוני הרב הקודם כמורה לחינוך מיוחד, כמורה לפסנתר ועכשיו בשילוב עם שיטת אלכסנדר -האפשרות העומדת בפני היא, להתייחס לנושא הזה ולהזדמנות שנקרתה בפני – בכל הפשטות האפשרית:
לפגוש את הילד. לפגוש את הוריו ולראות: אם יש על מה לדבר – אענה להזמנה ואנסה. אם לא – גם זה בסדר. הרמתי טלפון. קבענו פגישה.
הם גרו ביישוב על אחד ההרים בסביבות ירושלים, בבית יפה ומטופח. קיבלה אותי נועה אישה לבבית, מטופחת, רזה, לא גבוהה, עם חיוך רחב ועם – מה שגיליתי מהר מאוד – לב רחב עוד יותר, מדברת ברוחב לב, עם נחישות, שהדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר לכולם.
עוד אנחנו מדברות והמטפלת הופיעה, יורדת במדרגות עם דניאל על הידיים, מחייך.למרות שהיה בן 5, דניאל באותו זמן התקשה ממש בהליכה.הוא היה מאבד שיווי משקל ונופל.
דניאל – ילד קטן קומה גם הוא,כמו אמו, עם חיוך ענק, ישיר,פתוח, ממיס לבבות. הרגשתי איך החיוך הזה פשוט מחבק אותי ואיך אני נענית לו. הברית ביני ובין דניאל נכרתה ברגע ההוא, שהוא גם הרגע הזה. גם עכשיו אני יכולה להרגיש אותו.
הקושי של ילדים במצבו של דניאל – כפי שנועה, אימו, הסבירה לי עם הזמן – הוא שהם פועלים כאילו מונח על המוח שלהם משא כבד עד מאוד, וכל פעולה או מחשבה שאנחנו מבצעים תוך השקעה מינימליסטית של מאמץ, עליהם לבצע זאת תוך מאמץ אדיר להרים גם את המשא הכבד המונח עליהם.
לעומת זאת הרגש זורם אצלם חופשי, פתוח ובלי מעצורים. לכל כיוון.
דניאל יכול היה לקבל את פני עם אותו חיוך מקסים, זורח ומחבק וברגע מסוים, כשמשהו לא הסתדר – כאילו התקדרו השמים ותגובות זועמות, חסרות רסן תפסו את מקום החיוך.
ולא עבר זמן רב – העננים התפזרו, ובלי התראה מוקדמת – החיוך שב והקרין את עצמו על כל מי שנמצא בסביבה.
היה עלי ועל דניאל ללמוד לזרום עם תהפוכות הרגש הזורמות ומשנות כיוון. זה היה אחד הנושאים שלוו אותנו: איך לעשות מאמץ מתוך החיוך הנפלא? איך לא לתת להתקפות הזעם להיות הרסניות? ומה אפשרי, ונתון בידינו, לעשות, כדי למתן אותן ולהפוך אותן ליצירתיות?
התחלנו להיפגש,דניאל ואני, פעמיים בשבוע. הכיוון היה לפגוש אותו במקום שבו היה עסוק באותו רגע, להשתלב בפעילות שלו, להתקרב אליו פיזית – לגעת בו עם "הנחיית הכיוונים של שיטת אלכסנדר" ולהתקרב אליו נפשית – רגשית, כלומר – לרכוש את אימונו.
מהר מאוד גיליתי שהדרך האולטימטיבית, הטובה ביותר, היא לשיר. דניאל הוא "פריק" של שירים. הוא מכיר את כולם,את כל המנגינות, את כל המילים של כל הבתים. גם אני כזאת. ואנחנו שרנו: שירי חגים; שירי משחק מלווים בתנועות; שירי עונות השנה; שירים, שהמצאתי באותו רגע, בהתאם למצבו הנפשי – רגשי המזדמן, וליווינו את המילים בתנועות ידיים, רגליים, גוף, שמזמינות את שנינו לגעת אחד בשני. כל הלימוד בשלב זה –שהיה מורכב משירים וריקודים, ניזון מניסיוני הרב כמורה לחינוך מיוחד, בתוספת הידע החדש שלי בשיטת אלכסנדר.
באותה תקופה ראשונה, כשדניאל למד ללכת בכוחות עצמו, לימדתי אותו להתנועע בעזרת הנחיית הכיוונים של שיטת אלכסנדר: בהתחלה השתמשתי בידיי כדי לתמוך את גבו ולעזור לו להתארך ולהתרחב, במקום שיתכופף; בהמשך נתתי כיוון לראש שלא ייפול למטה ואחורה אלא יבוא קדימה ולמעלה וינחה את כיוון ההליכה, ובאותו זמן נתנו הנחיות לעקבים לכיוון האדמה. וכל זאת בליווי השיר שלנו, המתאר את הנחיית הכיוונים.
אח"כ למד לעלות במדרגות. בהתחלה בעזרת המשענת של המדרגות, אח"כ בכוחות עצמו – עם הנחיית הכיוונים. לפעמים היה מתעצבן ורוצה שייקחו אותו על הידיים אבל לאט ובהדרגה, התחזק. הרגליים שלו התחזקו והוא למד לסמוך על עצמו וללכת ולטפס במדרגות בלי שום עזרה.
רוב השירים – ריקודים המזדמנים האלה היו מסתיימים בצחוק של הנאה ובחיבוק, והרבה פעמים היו זוכים להדרן, כלומר היינו חוזרים עליהם שוב ושוב עד שהתעייפנו. (בדרך כלל אני הייתי הראשונה להתעייף). והיו גם הפעמים בהן ההתנגדויות, הכעסים, אי-השקט היו משתלטים. היה לנו שיר אחד שהומצא במיוחד ב"התקפה" כזאת ורוב הפעמים שירת אותנו בנאמנות. דניאל היה נרגע ויכולנו להמשיך ב"סדר היום" שלנו.
אבל היו גם פעמים שזה ממש לא הלך. דניאל היה ממשיך לכעוס ולבכות בלי מעצורים. ברגעים כאלה גיליתי שכשאני חוזרת לעצמי, כלומר: לא מאבדת את שיווי המשקל שלי, נותנת לעצמי כיוונים לפי שיטת אלכסנדר,הגוף שלי מתאזן ואני שקטה לגמרי – לא עובר זמן רב והוא נרגע, מסכים למגע היד "המכוון" שלי, מקשיב לשיר המכוון והמרגיע:
"דניאל מתוק שלנו, יש לו צוואר חופשי… וראש קדימה ולמעלה… עד לשמים…
לדניאל המתוק שלנו יש גב ארוך ורחב… ועקבים לאדמה, לאדמה, לאדמה".
ולאט לאט הוא מתחיל להשתתף גם בשיר וגם בתנועות הנלוות – כשאנחנו מסמנים בעזרת הידיים איפה הצוואר, איפה הראש ואיפה הגב – ואז כבר באמת היה רגוע.
לא עבר הרבה זמן, והגיע זמנו של השיר "אלף – אוהל; בית – זה בית; גימל – זה גמל גדול…: שירה המפורסם של נעמי שמר ז"ל, שהפך בשנים הבאות לבסיס לימוד האותיות והקריאה של דניאל. כאן בעזרת כרטיסים (עליהם היו כתובות האותיות והמילים) ובעזרת משחקי סדר וארגון גם בגוף וגם בכרטיסים – דניאל התחיל להפנים את המנגינה, את המילים ואת האותיות. הוא למד לסדר אותן מההתחלה עד לסוף ומהסוף חזרה להתחלה. לימוד זה שימש לו אח"כ כבסיס ללימוד הקריאה והכתיבה, שלמד בבית הספר.
שוב בא לידי ביטוי השילוב המוצלח של הוראת החינוך המיוחד עם שיטת אלכסנדר
עבודה מיוחדת הקדשנו לכתיבה, בעזרת הנחיית הכיוונים של שיטת אלכסנדר. אבל הידיים שלו היו חלשות ומכיוון שהייתה לו אלטרנטיבה לכתוב במחשב – הוא העדיף להשתמש בה.
נושא נוסף, שהקדשנו לו זמן – הייתה הנגינה. אבל ההשתתפות שלי בחלק זה הייתה רק בהנחיית הכיוונים לפי שיטת אלכסנדר, כלומר: בעזרת המגע "המכוון" של הידיים שלי, הגוף שלו, עם הנטייה להתכופף קדימה ולהתעגל – היה מתארגן בתוך עצמו, ולא נופל – אלא מסכים להתארך ולהתרחב. במונחים רגילים: הוא פשוט היה יושב ישר.
הוא רצה את הנגינה בתקופה ההיא רק בשביל להפיק צלילים שעניינו אותו ולהקשיב להם. הייתה לו תנועה מיוחדת בראש, כשהיה מפיק לפעמים צליל אחד שומר אותו זמן ממושך ומקשיב לו עד שנעלם.
עבדתי עם דניאל 10 שנים. הפסקתי את העבודה איתו, רק בגלל שהפסקתי לעבוד בסביבות ירושלים. אני רואה שנים אלה כזכות שנפלה לידי מהשמים להיות בחברתו של יצור אנוש מקסים, שהשקיע ומשקיע מאמצים אל אנושיים כדי לשרוד בחיים אלה.
אני רוצה להודות לשיטת אלכסנדר שאפשרה בצורה אינטליגנטית גבוהה את עבודת ההתפתחות המקסימה שהייתי עדה לה. שיטה שמלמדת את האדם הילד, להשתמש בגופו: בצוואר – בראש – בגב – בגפיים, גם כשהם חלשים ופגועים, לחזק אותם ולאפשר לו –לילד – מרווח תנועה חופשית ומאורגנת יותר, שיווי משקל, איזון והקלה בנשימה גם מבחינה רגשית – נפשית.
כל העבודה היפה והמועילה הזאת – של דניאל ושלי – לא הייתה מתאפשרת לולא נועה, שעמדה מאחורינו בכל עוצמתה, כשנחלשנו, כשהתעייפנו, כשלא היינו בטוחים – היא הייתה שם, מלאת אמונה, תומכת, מעודדת, מאפשרת.
אני מודה לך נועה מעומק לבי, על שפתחת לפני את האפשרות להיפגש איתך ועם דניאל.
בלוג שיטת אלכסנדר 
שלום יערה ועודד,
סיפורים יפים מאד ואכן ממחישים את העבודה בשיטת אלכסנדר, את עקרונות ויסודות השיטה בשפת סיפור ברורה ומובנת לכל אדם ואת תרומתה לאדם.
נהניתי לקראם…
אתי
תודה לך חמדתי על הפרגון.
העבודה עם שני תלמידים אלה גרמה לי הרבה מאוד הנאה ולמדתי מהם הרבה. רציתי לשתף אנשים אחרים באפשרויות ששיטת אלכסנדר פותחת לבני האדם, ואני שמחה שנהנית.
יערה ועודד