מה קרה בתחנת הרכבת בוושינגטון

הכנר שנגן בתחנת הרכבת

 

                  בבוקר קריר בינואר 2007 – במשך 45 דקות?

 הסיפור הזה הוא הפתעה, חידה… אתם יכולים לנסות לשאול את עצמכם בזמן הקריאה: על מי בעצם מדובר? מדוע מספרים לנו את הסיפור הזה?

האדם עם הכינור שבתמונה ניגן 6 יצירות של בך. במהלך הזמן הזה בערך 2,000 איש עברו בתחנה. רובם בדרכם לעבודה.

 

לאחר כ – 3 דקות, איש אחד הבחין שיש שם מוסיקאי שמנגן. הוא האט את צעדיו. עצר לכמה דקות…. ומיהר לדרכו להמשך תכניותיו.

 

לאחר כ- 4 דקות,  הכנר קיבל את הדולר הראשון. אישה זרקה את הכסף

לתוך הכובע האדום, מבלי לעצור, והמשיכה ללכת.

 

לאחר 6 דקות, אדם צעיר נשען על הקיר והאזין לכנר, ואז הסתכל בשעונו והמשיך ללכת.

 

לאחר 10 דקות, ילד כבן 3 עצר, אבל אימא שלו גררה אותו משם, ממהרת לענייניה. הילד נעצר שוב כדי להסתכל על הכנר, אך אימו משכה בחוזקה והילד המשיך ללכת, כאשר הוא מסובב את ראשו כל הזמן. הפעולה הזאת חזרה על עצמה עם מספר רב של ילדים אחרים, אבל כל ההורים – ללא יוצא מן הכלל – הכריחו את ילדיהם להמשיך את דרכם ולמהר לאן שהלכו.

 

לאחר 45 דקות, הכנר המשיך לנגן ללא הפסקה. 6 אנשים בלבד עצרו להאזין לו למשך זמן קצר. כ – 20 איש נתנו לו כסף אבל המשיכו ללכת בקצב הרגיל שלהם. הכנר אסף בסך הכול 32$.

 

לאחר שעה, הכנר סיים לנגן ושקט שרר במקום. אף אחד לא הבחין בכך ולא מחא כפיים. הוא לא קיבל כל הוקרה.

 

אף אחד לא ידע, שהכנר היה ג'ושוע בל, אחד המוזיקאים הגדולים בעולם. הוא ניגן את אחת היצירות המורכבות ביותר שנכתבו אי פעם, עם כינור ששוויו 3.5 מיליון דולר.

יומיים לפני כן, ג'ושוע בל מילא אולם בבוסטון, עבור מחיר ממוצע של 100$ לכרטיס – בתמורה לאותו קונצרט בדיוק.

זהו סיפור אמיתי. האירוע בתחנת הרכבת, בו השתתף ג'ושוע בל כאדם אנונימי, אורגן על ידי הוושינגטון פוסט כחלק מניסוי חברתי לגבי: הבחנה ותפיסה, נקודת מבט, טעם אישי וסדרי עדיפויות של בני אדם.

שאלות ומסקנות:

1. מה גורם לנו להבחין? ומה גורם לנו לא להבחין באמת שמתגלה בפנינו?
2. אם הבחנו באמת – האם אנחנו עוצרים רגע כדי להעריך אותה?
3. למה,כדי להעריך משהו או מישהו אנחנו צריכים כותרות, כיבודים וכו'?

מסקנה אחת אפשרית ושאלת השאלות הנובעת ממנה:

אם אין לנו רגע אחד כדי לעצור ולהקשיב למוזיקאי הגדול ביותר בעולם, מנגן את היצירות הטובות ביותר שנכתבו אי פעם, עם אחד הכלים היפים ביותר שנעשו אי פעם……

כמה דברים אחרים אנו מפספסים במרוץ החיים???

 

 

איך אפשר לעזור לשלום להגיע

 

איך באמת יגיע השלום

שלום לכם. בתקופה האחרונה החלטנו במשאלות להביא קצת סיפורים הקשורים לנושאים, שאנחנו בחרנו לקרוא להם    הקומה השניה של הבית. יש קטגוריה בבלוג שלנו שנקראת הקומה השניה של הבית. אתם מוזמנים להיכנס לשם ולקרוא מה הסיבה שבחרנו להרחיב. שיטת אלכסנדר היא אחת השיטות הנפלאות שעוזרת לנו להגיע לקומה השניה של הבית אבל אם לא נעשה מאמצים בכל דרך אפשרית, נישאר תמיד בקומה הראשונה. וזה ממש חבל, כשיש ארמון גדול – לחיות רק בלובי שלו.

  

                 המלך וחכם הזֶן     –     הסיפור הגיע דרך הזֶן-בודהיזם

 

טורקיה נגד ישראל… ישראל נגד טורקיה…. כל העולם נגדנו…. אנחנו נגד כל העולם….

אנחנו נגד עצמנו….. עצמנו נגד אנחנו….. כולם נגד כ ו ל ם….. כ ו ל ם נגדנו….

 

איך יוצאים מתוך הסבך הזה? מי או מה יכול להורות לנו את הדרך? למה מתכוונים במילה שלום? האם שלום הוא שכולם עושים מה שאני רוצה, חושב/ת, מאמין/נה?

 

הסיפור, שאנחנו מזמינים אתכם לקרוא, נותן לנו כיוון להתחלת העבודה שעומדת בפנינו כשאנחנו באמת רוצים לעזור לשלום להגיע.

 

המלך וחכם הזֶן.

לפני שנים רבות חי לו מלך חכם ונבון, אבל האווירה בארצו הייתה קשה מאוד. אנשים לא האירו פנים אחד לשני, היו רבים בלי שום סיבה נראית לעין, הנשים היו צורחות אחת על השנייה על כל תקלה קטנה. כל זה גרם למועקה קשה בלבו של המלך והוא לא יכול היה למצוא לכך פתרון.

בעיה קשה ומטרידה נוספת רבצה על כתפיו של המלך והיא: כל הזמן ארצו הייתה במלחמה עם, לפחות, אחת משכנותיה. ואם לא הייתה ממש מלחמה – היה איום מתמיד שהנה, כבר מתחילים קרבות.

והמלך היה אומלל מאוד.

יום אחד הגיעה לאוזנו שמועה על חכם זֶן שחי במערה בהרים הרחוקים. השמועה אמרה שהחכם הזה יכול לעזור לו. המלך לא היסס, הרכיב משלחת של נכבדים ממיטב שריו ויועציו ואמר להם, שלא יחזרו לפני שיקבלו הדרכה מדויקת מה לעשות כדי לשפר את המצב.

המשלחת יצאה לדרך, שהייתה בהחלט ארוכה מאוד, עד שהגיעה לפתח המערה, שם נאמר להם לחכות עד שהחכם יתפנה אליהם. כעבור שלושה ימים הוזמנו אנשי המשלחת למערה ואחרי שהתיישבו וספרו לחכם מדוע הגיעו אליו – השתרר שקט. החכם ישב, רגליו מקופלות עיניו עצומות, כאילו מקשיב למשהו. אחרי כמה דקות פקח את עיניו ואמר לאורחיו: בסדר. אני אנסה לעזור למלככם.

המשלחת חזרה לארמון המלך ובשמחה ספרו למלך שהחכם הבטיח לעזור.

עבר שבוע… עברו שבועיים… עבר חודש… עברו חודשיים… וכלום לא השתנה. המלך לא ידע מה לחשוב ומה לעשות…

אחרי חצי שנה התחיל השינוי. כאילו רוח אחרת נשבה. הנשים הפסיקו לצרוח אחת על השנייה. אנשים ברחוב החלו להאיר פנים זה אל זה. המלך הצליח, אחרי הרבה שנים של ניסיונות, לחתום על הסכם שלום עם אחת המדינות השכנות. השינוי היה מורגש יותר ויותר ככל שהימים חלפו.

ואז החליט המלך שהוא מוכרח להיפגש בעצמו עם חכם הזן שחי במערה בהרים הרחוקים וללמוד ממנו מה אפשר לעשות כדי לקדם את השלום.

גם מסעו של המלך היה ארוך מאוד. גם הוא היה צריך לחכות שלושה ימים עד שהחכם הזמין אותו. גם הוא, אחרי ששאל את שאלתו, היה צריך לחכות, כשהחכם ישב ועיניו עצומות והשקט ירד מסביב. וגם חדר פנימה לנשמתו של המלך.

והחכם אמר: הדבר היחידי שיכולתי לעשות כדי לעזור לך הוא –

להשכין שלום בלבבי.

  

יום של זיו יום של אורה

הרבה זמן לא היינו בקשר ולא עדכנו אתכם במה שקורה איתנו. חלו אצלינו כמה שינויים, והחשוב ביותר הוא, שאנחנו מרחיבים חלון, שכבר איננו חדש, אבל שדרגנו אותו והוא נקרא "החלון לקומה הראשונה של הבית". בחלון עצמו מופיע הסבר מפורט – מה תפקידו. ועכשיו אנחנו מוסיפים מידי פעם סיפורים, אגדות, שירים בנושאים שונים, הקשורים לחלון הזה. נוסף לכך,פתחנו טור שבועי באתר שנקרא "דקה בעמק". תפקיד הטור האישי הזה הוא להעשיר, להרחיב ולעניין את התודעות של כולנו בחומר מקסים שנמצא על כדור הארץ ולא כל כך מגיע לכל אחד. חשבנו לנכון לפרסם את החומר הזה גם כאן בבלוג, כדי שיגיע ליותר אנשים. נשמח לשמוע את תגובותיכם ואת הערותיכם למהלך הזה. הפוסט שלפניכם קשור לשבועות, אמנם, אבל תוכנו מתאים תמיד לכל מצב.מקווים שימצא את הדרך ללבכם.

 יום של זיו יום של אורה

הוא יום חג מתן תורה

יער, כרם וגינה

מלאים שירה רינה". 

כשהייתי ילדה, אהבתי מאוד את החגים. ידעתי לשיר את כל השירים, שהיו קיימים אז בארץ. הכרתי, מגיל צעיר מאוד, את כל הסיפורים והאגדות שהסתובבו סביב החג, ואהבתי מאוד את ההצגות שעשינו, ובמיוחד את ההכנות לחג. ובכל חג היה משהו מיוחד שאותו אהבתי יותר מכל דבר אחר.

בחג השבועות – הדבר ששבה את לבי במיוחד הוא, חג מתן תורה. השם הזה היה תמיד בשבילי אפוף מסתורין, ואני אהבתי יותר מכל בעולם את מה שמסתתר מאחורי הדברים,

את מה שלא כולם רואים, את מה שתמיד היה נראה לי, וגם עכשיו, הוא האמת. לא יכולתי לקבל שמה שקורה פה בין האנשים, המדינות, הדתות – זאת האמת.

וחג מתן תורה היה בשבילי בדיוק זה.
השיר שבו פתחנו את הטור שלנו היום סימל את כל מה שכתבתי.

שימו לב מי שמח בחג מתן תורה. 
"כשנתן הקדוש-ברוך-הוא את התורה צפור לא ציץ, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש – ויצא הקול: 'אנוכי אדוני אלוהיך' ". (מתוך ספר האגדה).

אתם יכולים לתאר לכם מצב כזה? 
לנו המצב הזה עושה ממש צמרמורת. ואנחנו לא אנשים דתיים. בכלל לא. אבל נפלאות הבריאה ומה שבאמת משתמע מכך לגבי הקיום שלנו, לגבי המטרה שלשמה באנו הנה, לגבי התפקיד שכל אחד מאתנו לקח על עצמו לפני שהוא בא הנה – כל זה ממלא את חיינו בעניין רב של חיפוש ולימוד כדי להתפתח בעצמנו וכדי לעזור לאחרים. 

גם בשיר הבא "שירת העשבים" (מאת נעמי שמר, בעקבות ר' נחמן מברצלב)

אפשר להבחין מי באמת שר ומשתוקק. נכתוב רק קטעים מהשיר.

"…….כמה יפה

דע לך שכל עשב ועשב            

יש לו שירה מיוחדת                

משלו.                                  

ומשירת העשבים                    

נעשה ניגון                             

של רועה.

 

כמה יפה ונאה

כששומעים השירה

שלהם. ………

ומשירת העשבים

מתמלא הלב ומשתוקק.  ……

 

ומשירת העשבים נעשה ניגון של הלב.

הזדמנות – המלך דוד במערה

 

 

האם אני מחמיץ את ההזדמנות שלי?

בספר האגדה מסופר על דוד המלך,

האם אני מחמיץ את ההזדמנות שלי?
בספר האגדה מסופר על דוד המלך, כשהוא שוכב וישן במערה, מעבר להרי החושך. והמערה מלאה זהב ואבנים יקרות, והוא שוכב על מיטת שן מכוסה בבדים מכל הצבעים האפשריים ולידו שולחן ועליו צפחת מים.
פעם באלף שנים מתרומם המלך דוד למשך 5 דקות ומושיט את ידיו. אם יימצא שם מישהו, שישפוך את המים מהצפחת על ידיו – הוא יתעורר, יחזור לעולם ויביא את הגאולה.
אלפי שנים עברו ואיש לא בא. וכל פעם מחדש, כשעברו 5 הדקות – המלך דוד נאנח וחזר לשכב ישן על מיטתו.

שני אברכים, בעיירה קטנה בפולין, שמעו את האגדה, עשו חישובים על חישובים וגילו שהשנה הזאת – היא שנת האלף.
הם הסתכלו זה על זה והחליטו לצאת לדרך ולהגיע למערה, מעבר להרי החושך.
בדרכם עברו הרפתקאות שונות ומשונות, בחלקן מסוכנות למדי אבל בעקשנות המשיכו במשימתם.
לא עבר זמן רב והם הגיעו למערה. כשנכנסו – האור החזק עטף אותם והם הסתנוורו מרוב היופי, הברק, והנצנוץ שזהר מכל הזהב, האבנים הטובות והבדים הצבעוניים, המובחרים.

עיניהם לא שבעו מלראות את כל נפלאות האלה, ובינתיים, הגיעה השעה… דוד התרומם… – הושיט את ידיו… – עברו 5 הדקות…. – והאברכים – עיניהם נעוצות ביופי המסנוור. דוד נאנח, שכב על מיטתו ונרדם. ואז התעוררו האברכים והבינו….
"ובאותו רגע באה רוח סערה אחזה בשני האברכים, טלטלה אותם טלטלה גדולה, וכשחזרו לעשתונותיהם – ראו שהם נמצאים ליד ביתם בעיירה" .

– מה הפריע לאברכים להתעורר בזמן?
– איזו הזדמנות הם החמיצו?
– למה החמיצו אותה?
– האם אני מחמיץ/ה את ההזדמנות שלי?
– מה האפשרות שלי לא להחמיץ אותה?
כשהוא שוכב וישן במערה, מעבר להרי החושך. והמערה מלאה זהב ואבנים יקרות, והוא שוכב על מיטת שן מכוסה בבדים מכל הצבעים האפשריים ולידו שולחן ועליו צפחת מים.

פעם באלף שנים מתרומם המלך דוד למשך 5 דקות ומושיט את ידיו. אם יימצא שם מישהו, שישפוך את המים מהצפחת על ידיו – הוא יתעורר, יחזור לעולם ויביא את הגאולה.

אלפי שנים עברו ואיש לא בא. וכל פעם מחדש, כשעברו 5 הדקות – המלך דוד נאנח וחזר לשכב ישן על מיטתו.

 

שני אברכים, בעיירה קטנה בפולין, שמעו את האגדה, עשו חישובים על חישובים וגילו שהשנה הזאת – היא שנת האלף.

הם הסתכלו זה על זה והחליטו לצאת לדרך ולהגיע למערה, מעבר להרי החושך.

בדרכם עברו הרפתקאות שונות ומשונות, בחלקן מסוכנות למדי אבל בעקשנות המשיכו במשימתם.

לא עבר זמן רב והם הגיעו למערה. כשנכנסו – האור החזק עטף אותם והם הסתנוורו מרוב היופי, הברק, והנצנוץ שזהר מכל הזהב, האבנים הטובות והבדים הצבעוניים, המובחרים.

 

עיניהם לא שבעו מלראות את כל נפלאות האלה, ובינתיים, הגיעה השעה… דוד התרומם… – הושיט את ידיו… – עברו 5 הדקות…. –  והאברכים – עיניהם נעוצות ביופי המסנוור. דוד נאנח, שכב על מיטתו ונרדם. ואז התעוררו האברכים והבינו….

"ובאותו רגע באה רוח סערה אחזה בשני האברכים, טלטלה אותם טלטלה גדולה, וכשחזרו לעשתונותיהם – ראו שהם נמצאים ליד ביתם בעיירה" .

 

 – מה הפריע לאברכים להתעורר בזמן?

 – איזו הזדמנות הם החמיצו?

–         למה החמיצו אותה?

–         האם אני מחמיץ/ה את ההזדמנות שלי?

מה האפשרות שלי לא להחמיץ אותה?

לנגן עם (או בלי) שיטת אלכסנדר – פוסט שני

תמונה של איתי לומד לנגן שיר

הזמן חולף. אנחנו לא עומדים בקצב, ובינתיים אנשים וילדים לומדים לנגן בלי עזרתה של שיטת אלכסנדר, בלי לדעת מה בעצם קורה להם בגוף בזמן שהם מנגנים ולא נותנים לעצמם כיוונים.
אם מישהו מכם לא זוכר מהם "כיוונים" לפי שיטת אלכסנדר (או לא יודע) – כדאי שיגולל את הפוסטים להתחלה וימצא את הפוסטים המדברים, מראים ומסבירים את הנושא.
נסתכל עכשיו על התמונה של איתי החמוד, המוכשר שלומד ואוהב לנגן. הוא יושב ליד הפסנתר והגב שלו שוקע.במונחים של שיטת אלכסנדר אומרים " אין לגב הזה כיוונים".                 אם ימשיך ככה הרבה שנים – וכולנו מקווים שימשיך לנגן – הגב שלו, או הצוואר יהיו  מקור לכאבים . כדי למנועהתפתחות של כאבי גב, כאבי צוואר,כתפיים או ידיים – רצוי מאוד להתחיל עכשיו, בגיל זה ללמד אותו את הנחיית הכיוונים (ראה באחד הפוסטים הראשונים).

גם אנשים מבוגרים, שמנגנים על כלי נגינה שונים וכבר סובלים מכאבי גב,כאבי צוואר, כתפיים, ברכיים – שיטת אלכסנדר פותחת בפניהם את האפשרות לוותר על כאבים אלה ולנגן בהנאה מרובה כאוות נפשם.